חסידי אומות העולם

״אני שומע את הכינוי ״חסידי האומות״, ואני מנסה לחשוב על האנשים שנתנו מסתור ומחסה.

אני מנסה לחשוב, ושומע ושואל: לו הייתי במקומם — מה הייתי עושה? האם אני, בתוך אוקיינוס של שנאה, מול עולם מתמוטט ובוער — האם אני הייתי נותן מסתור לבן עם אחר?

האם אני הייתי מוכן? האם בני משפחתי היו מוכנים לחיות בפחד מתמיד כזה בתוך הרחוב, בין השכנים? לחלום בלילות את צעדם הכבד והמאיים של התליינים?

מוכן להמשיך ולהלך בין מטחי היריות ולהבי הסכינים, בתוך לחשי הרכילות ומלמולי השמועות ותקוות המלשינים — וכל זאת לא לילה אחד, לא חודש, אלא שנים!

וכל זאת — בלי לבקש שכר מן הקורבנות, רק את לחיצת ידם. וכל זאת — רק מפני שאדם לאדם חייב להיות אדם.

ואני חוזר ושואל את עצמי, עכשיו ומכאן: האם אני, האם אני הייתי מוכן?

בתוך המלחמה הנוראה — הם־הם שעמדו יום־יום בקרב, והם הצדיקים שבסדום, שבזכותם העולם לא חרב.

הם, בתולדותיו של עמי הרצוח, החנוק, הירוי והמת, היו עמודי החסד והרחמים שעליהם העולם עומד.

ובפניהם, בפני גבורתם, שהיא עדיין לנו חידה — אנחנו, היהודים, נרכין את ראשנו. בתודה.״