ליד כפרים שקטים

״עיר ריקה מיהודים ורשה.

368 אלף יהודים היו בה בשנת 1939, 30% של האוכלוסיה.

ויהדות ורשה התפארה שיש בה סבלים ויש בה גנבים ויש בה עגלונים ויש בה זונות... חיים יהודים מלאים, כבדים, וכמובן בנקאים ותעשיינים וסוחרים גדולים וסוחרים קטנים ורוכלים ובעלי מלאכה ומלצריות ופונדקאיות ומקצועות חופשיים ואינטליגנציה וסופרים ושחקנים ורופאים גדולים ורבנים גדולים ותיאטראות והוצאות ספרים ובתי דפוס ואנשים בעמדות מפתח, והיה שוק יהודי... ועיתונים יומיים ושבועונים וכתבי עת ובתי ספר ומפלגות וריב מפלגות...

ורשה היתה לב־לבן של התנועות היהודיות, תוסס־תוסס, חי, דינאמי... כל צבעי הקשת... ועכשיו ריקה מיהודים... דומיה סואנת.״

— בבית הקברות —

״הרי ורשה נהרסה כולה, הופצצה ונהרסה עד היסוד, בית אחרי בית, רחוב אחרי רחוב, היתה לתל חורבות. אחד המקומות הבודדים ששרדו, שלא נהרסו, הוא בית הקברות היהודי הישן ברחוב גנשה — בית הקברות שהוא סיפורה של יהדות ורשה... ורק לשוטט בו, לקרוא את הכתובות על המצבות — שוטטתי שם ימים כמו במקום חי של תולדות היהודים...

כמה שתלך בשבילים האינסופיים של בית העלמין הענק הזה — זה לא ייגמר. אתה יכול ללכת ימים וזה לא ייגמר: רחובות שלמים וסמטאות ושבילים, רחובות ראשיים ורחובות צדדיים ורחובות ארוכים, ומתפתלים, ומסתעפים.

יש מצבות עתיקות, ישנות, גבוהות, אחוזות משפחה ממש, ואפשר ללמוד על האנשים לפי המצבה, כעין עדות: מי, איך, מה — אביון, גביר, נדבן, צנוע, סנוב, תלמיד חכם, בעל שררה... ויש אחוזות קבר משפחתיות בשיש איטלקי שחור בוהק, ומדרגות לעלות, עם כתובות נהדרות חרוטות בשיש, בכתב סופרים נהדר, בחרוזים, באותיות עבריות גדולות בולטות ומסולסלות...

ויש כזה אזוב ירוק על הקברים, ועלים רעננים, בהירים־צהובים של אחרי שלכת... ויש מצבות עם רגליים של אריה ומצבות של עצים כרותים... ואפשר פה להכיר את הפנים לאין ספור של יהדות ורשה.״