מתוך נאום הימלר בפוזן

״...אני יכול לתאר לעצמי שיהיה צורך לחפור תעלה להגנה נגד טנקים, ובמהלך העבודה ימותו כעשרת אלפים נשים רוסיות מאפיסת כוחות. אין זה מעניין אותי. השאלה היחידה היא האם הושלמה התעלה או לא. ואם יהיה מישהו שיבוא אליי ויאמר — אינני מסוגל לעבוד כך, כשכל הנשים והילדים האלה מתפגרים לנגד עיניי — אשיב לו: אם לא תעבוד, תהיה כרוצח. שכן אם התעלה לא תיחפר — ייהרגו חיילים גרמנים, בנים לאימהות גרמניות, בני עמך שדמם דם גרמני כדמך...

אני רוצה בגילוי לב מלא להעלות בפניכם פרק קשה מאוד. בינינו נשוחח על כך באופן גלוי ביותר, ולמרות זאת לעולם לא נדבר על כך בפומבי. אני מתכוון עתה לפינוי היהודים, להשמדת העם היהודי. זה שייך לאותם הדברים שאומרים בקלות. ״העם היהודי יושמד״, אומר כל חבר מפלגה, ״ברור הוא, כתוב במצע שלנו — סילוק היהודים, השמדה — וזאת אנו עושים״. ואז באים הם כולם, שמונים מיליוני הגרמנים ה״ישרים״, ולכל אחד מהם היהודי ההגון שלו. הרי מובן מאליו, האחרים הינם חזירים, אבל אותו, האחד, הוא יהודי מצוין. מכל אלו המדברים כך, איש לא ראה במו עיניו ולא עמד בכך. רובכם יודעים מהי המשמעות, כאשר 100 גוויות מוטלות ביחד, כאשר מוטלות 500 או 1000. ולהחזיק מעמד בכך, ועם זאת — פרט ליוצאים מן הכלל שבחולשה האנושית — להיות הגונים, זה הדבר שחישל אותנו. זה הדף המפואר שלעולם לא נרשם ולא יירשם...

את העושר שהיה להם לקחנו. נתתי פקודה מפורשת... שאותם הנכסים יועברו לרייך ללא שיור. אנחנו לא נטלנו מכך לעצמנו דבר כלשהו. יחידים שמעדו ייענשו בהתאם לפקודה שנתתי בהתחלה, והיא אומרת: ״מי שנוטל מכך ולו מארק אחד — דינו למות״. מספר מסוים של אנשי ס״ס — והם אינם רבים — נכשלו בכל זאת, והם יומתו ללא רחמים. יש לנו הזכות המוסרית, וכן החובה כלפי עמנו, לחסל את העם שרצה לחסל אותנו. ואולם אין לנו הזכות להעשיר את עצמנו ולו בפרווה אחת, בשעון אחד, במארק אחד, בסיגריה אחת. כיוון שאנחנו משמידים חיידק, אין אנו רוצים לחלות מחיידק זה ולמות...

אולם בסך הכל אנו רשאים לומר, שמתוך אהבה לעמנו מילאנו את התפקיד הקשה הזה, ולא נגרם שום נזק לפנימיותנו, לנפשנו, לאופיינו...״