הזהו אדם

״אני יודע שלא בנקל ניתן להבין את דבריי, וטוב שכך הוא. ינסה נא, אפוא, כל אחד להרהר כמה ערך יש להרגלי היום־יום הקטנים של כל אדם, וכמה משמעות יש להם; לחפצים הרבים שיש אפילו בידי פושט יד עני שבקרן רחוב: ממחטה, מכתב ישן, תמונה של אדם יקר. דברים מעין אלה הם חלק מישותנו, כמעט כמו איבר מאיברי גופנו...

עתה שוו בנפשכם אדם שניטלו ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו — הורחק מיקיריו, הכל, כל מה שהיה לו: אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה. לא נותר לו דבר, הוא אומלל וחסר אונים; לא נותר לו כבוד עצמי; הוא לא יכול עוד להבחין בין טוב לרע. משום כך, מי שאיבד את הכל — גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה. הוא הופך ליצור נחות ביותר, שקל להחליט להמיתו בלי מחשבה תחילה. ליצור כזה אין מתייחסים כאל בן אדם; במקרה הטוב ביותר יישפט לחיים או למוות בשל שיקול של תועלת.

אולי כעת ניתן להבין את המשמעות הכפולה של השם ״מחנה השמדה״. ואולי יובן עכשיו מה אנו רוצים לבטא במשפט: להיות בתחתית.

למדתי שאני הֶפְטְלִינְג (עציר). שמי הוא 174517; ובכך קוראים לנו שם, אותו נישא כל חיינו — סימן שנחרת בכתובת קעקע על יד שמאל.״